תומס אלווה אדיסון

דני דויטש

מגזין mantalk, גלובס

השעון הביולוגי של העולם מתקתק בקצב אחר, כמעט בלתי נשמע לעומת פעימות הלב שלנו,

לכן אם מסתכלים על התפתחות של העולם, אין שינויים שנעשים בן רגע , התהליכים שקורים הם תוצר של התמדה וסבלנות, מדידה והערכה, אולם ברגע אחד זה קורה כמעט בהפתעה. כמו לילה שיורד פתאום ומחליף את שעות האור או כמו בית השקעות שלילה אחד נופל ומתמוטט. זהו דרכו של עולם.

אבל כששינוי מתחולל הוא מביא לקפיצה התפתחותית מואצת מהרגיל. לא עוד טיפוס סיזיפי במעלה ההר באופן ליניארי, אלא בקפיצות אקספוננציונאליות.

בתחילת שנות השמונים התחוללה מהפכה טכנולוגית, שנמשכת עד היום, בעיקר בזכות שני חבר'ה- ביל גייטס וסטיבן ג'ובס (ויסלחו לי אלו שהגיעו אחריהם) היה זה אחד השינויים הגדולים שקרו בעולם שגרם להאצה מדהימה בקצב בחיים שלנו. התקופה הזאת, שרבות עוד יסופר עליה בספרי ההיסטוריה היא תוצאה של מהפכה מוקדמת שהתרחשה כאן רק לפני מאה שנה, אז העולם היה שייך לאיש אחד- תומאס אלווה אדיסון. האיש שהקפיץ את כולנו לעידן אחר- עידן החשמל.

אם המאה ה-19 הייתה של הבריטים והמאה הנוכחית היא ככל הנראה המאה של הסינים המאה העשרים ללא ספק שייכת לאמריקאים. אמריקה הייתה החלום, שבו כל איכר או תפרן יכול להצליח, תקופה בה נשבר הטאבו לפיו מה שהיה הוא שיהיה. הגיע הזמן לערבב את הקלפים מחדש.

אדיסון הוא המודל לאותה אמריקה בתולית, בעלת אינסוף אפשרויות. קרוב לוודאי שהוא הביצה של התרנגולת בעלת האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הוא נולד באמצע המאה ה-19 באוהיו וגדל בחווה יחד עם עוד 6 אחים, הוא היה ילד היפראקטיבי, שאביו ואימו התקשו להתמודד איתו. באחד הימים העלה באש את האסם של אביו כדי לראות מה יקרה , זה עלה לו במכות נמרצות שאביו החטיף לו מול הכפר. בכלל אפשר לומר שילדותו של אדיסון עברה עליו בהפלקות רציניות מצד אביו ואימו בגין מעשיו.

את בית הספר הוא זנח בגיל צעיר מאוד בגלל קשיי הסתגלות ומזג חם שהביא אותו להסתבך פעם אחר פעם, אבל היו אלו בעיות הבריאות שלו אסטמה ודלקות אוזניים חריפות שהביאו את אימו, ננסי, להחלטה להשאיר אותו ללמוד בבית.

ננסי לימדה אותו הכול ובעיקר קראה לו ספרים משייקספיר ועד דיקנס אבל הספר האהוב עליו, חוץ מ"עלובי החיים" של ויקטור הוגו, היה על מדע פופולארי ובעקבותיו נהג לבזבז את דמי הכיס שלו על כימיקלים שונים כדי לבצע ניסויים.

בגיל 12 איבד את שמיעתו כמעט לחלוטין בגלל סיבוכים באוזניים. זו הייתה גם השנה בה נאלץ לצאת לעבוד לאחר שאביו שקע בחובות כבדים. כך החל תומאס אלווה אדיסון להיות המפרנס העיקרי בבית.

זו הייתה התקופה המאושרת בחייו, תומאס הקטן הפך לרוכל ברכבת. הילד החל לעבוד בכל יום משש בבוקר ועד אחד עשרה בלילה, על הקו שבין אוהיו לדטרויט. בין הכריכים, הממתקים והעיתונים הנסיעה ברכבת הרחיבה את אופקיו וחוש המסחר שלו. לימים הפך אדיסון בעצמו למכונה משומנת להדפסת כסף.

דטרויט הייתה עיר גדולה ומרכז מסחרי ותעשייתי. אדיסון אהב מאוד לשוטט בין החנויות והמפעלים שם גם מצא כימיקלים לניסויים. הוא הצליח לארגן לעצמו קרון ישן ושם בנה לעצמו מעבדה קטנה ומאולתרת לבצע ניסויים.

בין לבין פתח עוד דוכן על הרציף לממכר פירות וירקות אבל זה עדיין לא הספיק לילד השאפתן ,שבגיל 15 קנה מכונת דפוס קטנה והחל להדפיס בעצמו עיתונים, שאותם ערך, כתב ומכר לנוסעי הרכבת תמורת 3 סנט לחתיכה. אדיסון הסתמך על קרבתו לעמדת הטלגרף, שברציף הרכבת, כמקור מידע זמין ומהיר ומהר מאוד הביקוש לעיתונים עלה וכך גם המחיר. תוך שנה מחיר עיתון עמד על רבע דולר.

הטלגרף, ההמצאה המופלאה של סמואל מורס שכבר חוללה פלאים בעולם התקשורת, בכך שהיה ניתן לשלוח מסרים למרחק של 300 קילומטר, הקסימה אותו ותוך זמן קצר הצליח אדיסון לבנות מכשיר טלגרף פשוט, בעצמו. למרות זאת, תפעול המכונה היה לא עניין פשוט בכלל, נדרשה טכניקה ומיומנות אדירה כדי להעביר מסרים באמצעות המורס. אדיסון חיפש מנטור שיעביר לו את סודות המקצוע.

באחד מהימים זיהה אדיסון ילד בן 3 הולך על הפסים כשממול מתקרבת רכבת, הוא לא היסס וקפץ להציל את הילד, שבמקרה היה בנו של מנהל תחנת הרכבת, שבתמורה הסכים לעזור לתומאס.

תוך זמן קצר אדיסון החל לנדוד ברחבי ארצות הברית כמפעיל טלגרף. כבדות שמיעתו לא הפריע לו כלל,להפך. לטענתו הוא היה נחוש יותר ומרוכז יותר בניסיון להקשיב לנקישות .

קשה להבין מה כ"כ משך את אדיסון לטלגרף שכן זו הייתה עבודה,שהתאפיינה בנדודים ממקום למקום, שינה במקומות מעופשים ובעיקר זו הייתה עבודה משעממת לחלוטין במיוחד במקומות בהם כמעט ולא עברו רכבות. באחת התחנות העבודה הייתה כל כך משעממת שאחד התפקידים היה לשלוח טלגרף כל שעה כדי להראות למשרד הראשי שהוא עדיין בעמדה ולא נרדם. אדיסון פשוט המציא מנגנון המחובר לשעון ששלח אות כל שעה בזמן שהוא נמנם או קרא עיתון.

למרות זאת, לאדיסון לא היה רגע דל אחד, העיסוק באמצעי תקשורת חשמלי הרטיטה את חושיו ובמשך ימים היה שוקד על שכלולים ופיתוחים לטלגרף. מהר מאוד הוא פיתח מכשיר חשמלי המסוגל לפענח צפני מורס, מיד אחר כך הצליח לייעל את מכשיר הטלגרף כך שיוכל לשגר שתי הודעות בו זמנית .רוב מעסיקו התנגדו להמצאותיו בטענה שהן בלתי אפשרויות, חלקם גם קינאו בו על מקוריותו ומיד פיטרו אותו.

למרות זאת הוא המשיך להתקדם. את אחת ההמצאות שלו קנתה חברת הטלגרף "וסטרן יונין" תמורת 250 דולר ואדיסון הבין את מה שעתיד להיות מנוע הצמיחה הגדול שלו - שההמצאות שלו שוות כסף ואפשר להתפרנס מהן. אדיסון מאס בטלגרף והחליט להתמקד רק בהמצאות ופיתוחים שונים, אלא שיעברו עוד כמה שנים עד שיכול לממש את הפנטזיות שלו במלואן.

הוא חזר הביתה לאוהיו רק כדי לגלות שארבעה מאחיו גוססים או נפטרו, שאימו בדיכאון ואביו כמעט ואינו נמצא בבית, הוא מיהר לעזוב ונסע לבוסטון. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שראה אותם.

המצאתו הראשונה של אדיסון שנרשמה כפטנט הייתה –"מתעד הצבעה חשמלי" זה היה מכשיר יעיל המאפשר להצביע באופן חשמלי, מעיין אבטיפוס למכשיר ההצבעות שיש בכנסת ישראל. אלא שהוא נכשל בגדול. בית המחוקקים של מאסצ'וסט לא גילה עניין ואדיסון החליט שלא להמציא יותר המצאות שאין להם ביקוש אמיתי. אפשר להניח בכישלון המהדהד הראשון שלו נטמן זרע הקפיטליזם שליווה את אדיסון עד ימיו האחרונים. הוא ממציא בשביל כסף, ומה שלא מוכר פשוט לא שווה.

מותש, מרושש ובודד הפליג לניו-יורק שם העביר את הלילה הראשון שלו ברחובות. את כספו עדיין נאלץ להרוויח בתיקון מכשירי טלגרף ולמרות שהיה איכר שלא ידע הרבה על החיים בעיר הגדולה, כבר בגיל 23 הוא הקים מפעל בניו ג'רזי (העיר שתהיה מזוהה עימו הכי הרבה בשנים הבאות והביא לו הכי הרבה מזל) והוא החל לעבוד מביב לשעון. כשהוא הוא אינו מתמקד רק בדבר אחד או שניים. אדיסון הסתקרן כמעט מכל דבר, ראשו עבד ללא הרף בניסיון להביא את הדבר הבא.

בניגוד לאחרים שהצליחו לעצב את ההיסטוריה, שרובם היו מדענים, אדיסון היה חיה אחרת. הוא היה חסר השכלה פורמאלית ונפשו הייתה יותר של אמן מאשר של מדען. המדע היה עבורו תחביב מלא ריגושים שלא נתן לו מנוחה ולעיתים קרובות סיבך אותו בצרות. אולי דווקא העובדה שלא היה איש מדע אלא יותר עוף מוזר אפשרה לו להשתחרר מכבלי המדע ולהפליג גבוה ורחוק יותר מהרבה אחרים.

אם אצל האחרים הרצון העיקרי להתקדם ולהתפתח נבע מאמונה או רצון להטביע חותם בעולם, אצל אדיסון המניע העיקרי היה לעשות כסף והרבה. דווקא ההמצאות שלו שפותחו במטרה להיטיב עם החברה כשלו נחרצות.

בשלב הזה של חייו היו רשומות תחתיו כבר מספר לא מובטל של המצאות ראויות שאחת מהן למשל הייתה עט חשמלי, מה שעתיד להיות מכונת צילום. זהו עט שמנקב חורים זעירים בתוך נייר שעווה וכך ע"י שפיכת דיו על הנייר ניתן לשכפל את המסמך המקורי לימים השתמשו באותה המצאה גם כדי לפתח אקדח קעקועים.

קצב החיים שלו היה מטורף, הוא המציא כנראה גם את המונח וורקהוליק. את רוב זמנו העביר עם עובדי המעבדה שלו שאותם כנראה אהב יותר מאשר אשתו ושני ילדיו. למרות שמשפחתו התגוררה רק 300 מטר מהמעבדה, אדיסון נשאר לישון לא פעם במעבדתו שבגדיו לגופו.

בשלב הזה של חייו אדיסון היה איש אמיד, אלא שאת רוב כספו בזבז על ציוד מבנים וחומרים לניסויים ואת הכסף שנשאר בזבזה אשתו מרי על רהיטים יקרים ובגדי מעצבים כפיצוי על ההזנחה.

ממש כמו ריצת 100 מטר , בעולם הפטנטים וההמצאות, תחרות היא שם המשחק כך שאף פעם לא יזכרו את זה שהגיע שני. כך זכה אלכסנדר גראהם בל לתהילה במרוץ לעבר המצאת הטלפון . אדיסון בכלל לא היה במרוץ, הוא העדיף להתעסק בדברים אחרים אבל ממש בלי כוונה הוא לפתע יצא עם רעיון חדש שהתבסס על הטלפון.

למרות חירשותו החלקית ואולי אפילו בגללה אדיסון נמשך לצלילים ולמוסיקה כך שבהתחלה הוא המציא את המגבר, שיאפשר לשלוח צלילים בעוצמה גדולה יותר ולאחר מכן, החל לפתח מכשיר שיוכל להקליט צלילים וקולות אנושיים . כאן נולדה אחת ההמצאות הגדולות בהיסטוריה: הפונוגרף (רושם הקולות). "המכונה המדברת" שבערבות הימים היה הכלי המרכזי בתעשיית המוזיקה.

הניסוי הראשון של אדיסון היה השיר הילדים – "למרי היה טלה קטן" . ההקלטה התבצעה על גבי דיאפרגמת מתכת שהחריצים שנותרו עליה השמיעו את הצלילים הנכונים.

אדיסון מספר כשסובב את הידית ושמע את קולו הוא נתקף בהלה כי תמיד חשש מדברים שעובדים בפעם הראשונה..

ההמצאה הזו הקפיצה את אדיסון לרמה של כוכב, שכונה בפיהם של עורכי העיתונים ה"קוסם"

המעבדה העצומה של אדיסון בניו ג'רזי הפכה למוקד עלייה לרגל, כשאדיסון מתלהב כילד ומנצל כל רגע כדי להדגים את המצאתו המדברת. הספקנים, חשדו באדיסון שהוא פיתום- מדבר מהבטן.

אדיסון שמע, הפנים ולבסוף המציא גם בובה שיודעת לדבר מהבטן בזכות מכשיר פונוגרף זעיר שהותקן בבטן הבובה. ההמצאה אגב, נכשלה בגדול.

מבין כל 1093 המצאותיו של אדיסון, הפונוגרף היה הבייבי שלו , אהבתו הגדולה שלא פעם אמר עליה – "אני מקווה שהוא יגדל יפה, יהיה לבחור גדול ויתמוך בי בזקנתי".

כל העולם נשא עיניו בתקווה לעברו של אדיסון כממציא –כל-יכול. ביחס הפוך, אדיסון חשב שהוא כישלון מהדהד. הלחץ להמציא ולחדש פשוט מוטט אותו פיזית ונפשית חצי שנה בלבד אחרי המצאת הפונוגרף.

אדיסון המדוכדך, יצא לחופשה קצרה של כמה חודשים במהלכה חזר עם אנרגיות מחודשות ורעיון שעומד להאיר את העולם באור חדש....

במהלך טיולים עם חברים הגיע למפעל נחושת ושם ראה לראשונה איך ניתן להשתמש במים להפקת חשמל ומשם ליצור אור חזק שהופק ע"י נורות תעשייתיות ענקיות .אדיסון נדלק והחליט לייצר נורה קטנה ושימושית הרבה יותר, שתפעל בחללים קטנים, בתי מגורים ומשרדים.

זה לא היה רעיון מקורי ובלעדי של אדיסון, כבר לפניו ניסו עשרות מדענים להמציא נורה שכזאת- כולם נכשלו. כולל אדיסון . גם הוא ניסה בעבר לייצר נורה, אלא שזנח את הרעיון בגלל העיסוק בפונוגרף. הבעיה הייתה למצוא חוט להט שלא יישרף מעומס החשמל אלא יידלק ויפיץ אור לאורך זמן. לשם כך נדרשו אינספור שעות מעבדה וניסויים מגוונים אבל אדיסון לא התייאש. יותר משנה של עבודה וכישלונות לרוב, בגיל 33 ושנתיים בלבד לאחר שהדהים את העולם עם הפונוגרף אדיסון התעלה על עצמו . ההמצאה הייתה מוכנה להצגה. הוא פיזר עשרות נורות ותחת אבטחה כבדה ובהפעלת מתג פשוטה יצאה לדרך מהפכת החשמל ששינתה את החיים המודרניים של האנושות. האור שהמנורה הפיקה היה נעים ויציב ללא הבהובים המוכרים של מנורת הגז וללא כאבי עיניים. הנורות שאנו משתמשים היום דומות מאוד לזאת המקורית של אדיסון.

מאותו רגע הפך לטייקון כלכלי בקנה מידה עולמי ולאחד האנשים המפורסמים בעולם. אשתו אגב, הייתה בדיכאונות מתמשכים ככל שבעלה הצליח, היא הרבתה לאכול ממתקים ולהשמין .ב- 1884 בגיל 29 בלבד נפטרה מגידול במוחה.

אדיסון נישא בשנית והמשיך בחייו כשעתה עמד הפרק עניין חדש לחלוטין. המצאתו השלישית החשובה ביותר – הראינוע. צילום עניין אותו מאז ומתמיד ובמעבדה החדשה שלו היה כלול גם חדר חושך .

בעזרת צלם הבית שלו, דיקסון, המציא את מצלמת הקולנוע הראשונה. הוא הניח סרט צילום ארוך ששוליו מנוקבים ועל ידי מנוע חשמלי הצמצם נפתח ונסגר בזמן שהסרט רץ . וכך ע"י הקרנת תמונות בודדות נוצר סרט עפ"י עיקרון רצף הראיה. כדי להציג את התמונות הוא המציא את הקינוטסקופ, שבאמצעותו ניתן היה להציץ דרך חריץ ולראות את הסרט המוקרן . בעצם, סרט הקולנוע הראשון שהוצג בפני אדם בודד. למרות זאת המצאת הקולנוע רשומה על שמם של האחים לומייר מצרפת שהקרינו את הסרט הראשון בפני קהל בדצמבר 1895 . אדיסון אולי הפסיד בקרב אבל לא במלחמה. הוא הקים את אולפן הקולנוע הראשון שנקרא "מריה השחורה" ובו יצר אלפי סרטים, כולל הסרט המדבר הראשון-"שוד הרכבות הגדול" . הקולנוע הייתה המצאתו הרווחית ביותר למרות שהשקיע בה רק כמה אלפי דולרים.

אבל היו גם כישלונות מהדהדים , שמעלם לא הרתיעו אותו מלהמשיך ולהאמין בעצמו וזה אולי גם סוד גאונותו .את רוב כספו, קרוב לשני מיליון דולר של אז, הפסיד בניסיון להיכנס לתעשיית הברזל .

אצל כל אדם אחר הפסד בקנה מידה כזה היה גורם לפשיטת רגל אבל לא אצל אדיסון, שעסקיו האחרים הצילו אותו. הוא חזר לפתח את הפונוגרף והתמקד בעסקי הבידור ויצירת תקליטי מוזיקה, כשבמקביל הריץ פרויקטים בתחומים אחרים: מניסויים בקרני רנטגן דרך מכונת כתיבה, בתים זולים מבטון להרכבה עצמית בסגנון "איקאה" ועד מכוניות חשמליות וגם רכבת חשמלית על דינמו שהגיע איתה למהירות של 70 קמ"ש. (ושהייתה הבסיס לרכבת החשמלית העירונית והרכבת התחתית)

בשני העשורים האחרונים לחייו צמחה מעבדתו למתחם ענק שהעסיק יותר מעשרת אלפים עובדים. אדיסון הפך למכונה קפיטליסטית משומנת וקמצנית למדי, כשעובדיו הבכירים מרוויחים הון עתק בעוד הפשוטים מקבלים שכר מינימום. החודש ימלאו 77 שנה מאז שנפטר האיש שלא האמין בפעילות גופנית, לעס טבק ללא הפסקה ועישן כמה סיגרים מדי יום. במשך שנים רבות הכניס לגופו לא יותר מכמה כוסות חלב ביום.

לאיש שהקדים בהרבה את זמנו הייתה בעיקר תכונה אחת בולטת, חוץ משחצנות, והיא היכולת לעבוד קשה מבלי לוותר. גם שחצה את גיל שמונים, בימיו האחרונים, עוד הקפיד להחתים כרטיס עבודה בכל יום.

"הצלחה מורכבת מאחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזים של הזעה." נהג תמיד לומר. אנחנו רק יכולים להסיר בפניו את הכובע בזמן כשהמסך בקולנוע יורד.