THE WISE

דני דויטש

מגזין mantalk, גלובס

אם להתחיל את הסיפור שלנו מהסוף ( זהירות ספויילר) אנחנו, בני האדם, נמצאים כאורחים לרגע בממלכת הטבע – אז מה הפלא שאנחנו שואפים להיות כמוהו. ההיסטוריה, היא אולי חוזרת על עצמה- אותה גברת בשינוי אדרת, אך הטבע מתוזמן, מתוכנן, מדויק, נקי, חף משיפוטיות, פועל על פי חוקיות ברורה ביותר

(לעיתים נדמה שברורים בעיקר לטבע עצמו) והכול בהרמוניה מרשימה.

על עיקרון ההרמוניה עם הטבע התבססה פילוסופיה שלמה-הפילוסופיה הסטואית. אחת מהפילוסופיות החשובות והמשפיעות על העולם בזמנה ושחלקים ממנה מוטמעים בחיינו באופן בסיסי.

התקופה: מאה וחמישים שנה אחרי שישו נולד. הפילוסופיה הסטואית, צוברת תאוצה הרבה בזכות רעיונותיו של הפילוסוף מרכוס אורליוס- הדמות המפורסמת המזוהה ביותר עם הסטואה- כמו מדונה והקבלה.

לפני אלפיים שנה הייתה אימפריה אחת ענקית- יותר גדולה מארצות הברית של ימינו- רומא.

בשיאה השתרעה רומא כמעט על כל העולם שהיה ידוע אז: מצפון בריטניה שבמערב דרך גרמניה, איטליה ספרד, מצרים סוריה ועד עירק של ימינו במזרח – גם ארץ ישראל הייתה כלולה בפנים.

שלא כמו היום, לפני אלפיים שנה פילוסופיה לא הייתה מילה נרדפת לבטלנות ופילוסוף לא היה שם תואר לגבר שרק דיבורים בפיו ולא מעשים. פילוסופיה בתרגום חופשי היא אהבת החכמה ופילוסופים היו אנשי עשייה:רופאים, מתמטיקאים, סופרים, פיזיקאים, מחנכים וביניהם גם כמה מנהיגים. אלו היו אנשים שניסיון חייהם דיבר מתוך גרונם ונכתב במחברותיהם. הפילוסופים הגדולים חייו את חייהם בגאווה, תעוזה ובאדיקות בהתאם לתפיסת עולמם ולעיתים קרובות נגד התרבות הפופולארית. הם נחשבו אז לנאורים והמשכילים ולא כאלו שהלכו לאיבוד בניסיון למצוא את עצמם.

תארו לעצמכם כיום את אחד ממנהיגי העולם החופשי מספיק אמיץ בשביל להגדיר עצמו כפילוסוף? אפילו לוועד הורי הכיתה של הילד בבית הספר הוא לא היה נבחר.

הציניות היא לא המצאה של המאה 20, גם בזמנו של מרכוס צקצקו האנשים נוכח התבטאותיו, שהיה מודע לעניין ולמרות זאת התמיד ודבק בעקרונותיו. "אני מבקש לדעת את האמת, אשר ממנה איש מעולם לא ניזוק"- נהג לציין מרכוס אורליוס.

הרבה דמיון יש בין ארצות הברית של היום לבין רומא של אז. גם ברומא אפשרו ליהודי, ספרדי ואפריקני לחיות כשווים ככל שאר האזרחים. אם ברק אובמה מחפש תקדים היסטורי לכך שבן מיעוטים יכול להנהיג אימפריות כדאי שידע שמרכוס אורליוס , שנחשב לאחד מחמשת הקיסרים הגדולים של רומא, היה בכלל ממוצא ספרדי.

מרכוס אורליוס היה פילוסוף, מצביא וקיסר רומא- בסדר הזה. קרוב לוודאי שכרגע אתם עדיין אתם מלטפים את פניכם בדאגה, מי זה לכל הרוחות? ואם לחלקכם השם מצלצל לכם מוכר זה רק בגלל שטחנתם את הסרט "גלדיאטור" 33 פעמים בזמן שהייתם תקועים 3 ימים במכסיקו כשבחוץ יורד מבול מטורף שהצטבר לכדי 16 ס"מ , בערך חצי מהכמות שירדה בירושלים בכל החורף האחרון ( אבל עזבו, זה רק מקרה פרטי, במקרה שלכם ,סתם בגלל שזה סרט מעולה)

בסרט של הבמאי רידלי סקוט, מרכוס אנטונינוס אורליוס רצה להעביר את הקיסרות למקסימוס-ראסל קרואו- הגנרל הנערץ, אלא שעוד לפני שהספיק להעביר את השלטון , בנו החוקי של מרכוס- קומדוס רצח את אביו והשתלט על המלוכה. זה סיפור מעולה להוליווד אבל ככל הנראה לא כך הדברים היו באמת. מרכוס אורליוס היה הקיסר הנערץ שהצליח להביא את האימפריה לרגעי הזוהר האחרונים שלה. לפני מותו החליט להכתיר את בנו הנהנתן, הטיפש והלא- יוצלח להיות קיסר האימפריה ובכך הביא להתמוטטותה.

וברוח הסטואה ,אם תרצו עוד קריצה לגמרי -לא -אחרונה לגבי הטבע: גם פרח בזמן גסיסתו מוציא את העלים היפים ביותר שלו.

הסטואה החלה במאה השלישית לפני הספירה, עוד בתקופת היוונים והמשיכה לרומאים ושהטיפה לשלושה דברים: פשטות, חיים טבעיים ואהבת האדם.

להיות אזרח העולם הוא מושג שהוטבע בתקופת הסטואים והכוונה היא לא להכיר את כל המסעדות כוכב אחד ומעלה במישלן או להקיף את כדור הארץ בזמן הפנסיה. הסטואים ראו את בני האדם והיצורים החיים כחלקיקים המרכיבים את העולם וערבים זה לזה כאילו היו חלק אינטגראלי מתוך מכלול. איבריו של גוף משותף שכולם פועלים למען מטרה משותפת בהרמוניה.

השלווה הסטואית –מושג שהפך לביטוי מפורסם-מגיעה מהאמונה שעל אדם חכם לנהל את חייו על פי הטבע וכך הוא יכול להגיע לשלוות נפש בכל הקשור להנאה וצער. לא מדובר על אדישות, זלזול או זיפזופ מתמשך אל תוך הלילה מול הטלוויזיה אלא על קניית שלווה על ידי פעילות, מעורבות ומחויבות . במילים פשוטת שיחסכו לכם כמה מאות שקלים ושלושה ימים של סמינר ניו- אייג'י מרוכז בעין גדי- מבחינת הסטואה הדרך לשחרור האדם מכאב ותלות בחומריות הייתה על ידי איזון תוך כדי תנועה.

זה הרי ברור שזמנו של האדם הוא גרגר לעומת שעון החול של הטבע – הכול בר חלוף, כל יום שעובר מקרב למוות ולזיכרון אין משמעות מיוחדת. לכן, מדוע שלא נחייה ברוגע ובנעימות את חיינו? למה שניתן לכל מה שרע מסביב לשדוד אותנו בצהריי היום?

"אם אתם סובלים מאירוע מסוים, זה לא האירוע שהכאיב לכם אלא האופן בו הערכתם אותו. לכן בידכם הכוח לבטל את הסבל בכל עת" ( מרכוס אורליוס)

האיש הזה ידע על מה הוא מדבר. הוא הספיק לצבור לא מעט שעות של סבל כדי לבחור ללכת בדרך אחרת ולא בגלל שהייתה לו חותנת מעיקה או בגלל שסחב אלונקות עד שהתפוצצו לו הכתפיים. יש לו באמת סיפור חיים יוצא דופן:

מרכוס נולד ב-26 באפריל 121 לספירה. הוא התייתם בגיל 3 מאביו והתחנך ע"י אימו וסבו אבל ממש אין כאן סיפור סינדרלה בנוסח רומאי. מרכוס סומן להיות מנהיג כבר מההתחלה. הוא הגיע ממשפחת אצולה ספרדית של סנטורים וקונסולים, שהתמחתה בייצור שמן זית. בגיל צעיר מאוד נמשך לפילוסופיה והיא זו שתפסה חלק ניכר מזמנו. כנער בן 12 כבר גילה נטייה מיוחדת לכיוון הסגפנות: הוא נמנע מלאכול בשר, נהג לצום לעיתים תכופות והקפיד לישון מעט. הוא מעולם לא למד בבית ספר אלא רק בביתו, כשמורים פרטיים ודגולים שוקדים על השכלתו. בגיל 17, בצעד נדיר, אומץ על- ידי הקיסר אנטונינוס פיוס, שהיה מצביא דגול, והפך אותו לבן טיפוחיו. כשהיה בן 24 התחתן עם בת דודתו שהייתה אצילה בעצמה (וגם חסכה לו את הריב הקבוע לגבי מיקום ארוחות החג) שנה אחר כך בחר להתמקד בעיקר בפילוסופיה הסטואית כדרך חיים. הוא התקדם במהירות בסולם ההיררכיה המדינית של רומא וקיבל את השלטון בירושה כשהקיסר שכב על ערש דוויי ובמילותיו האחרונות צווה על מרכוס את השלטון ו"שלוות נפש:"

המוות העסיק אותו לא מעט. בעיקר החיים שמגיעים לפניו. המוות לימד אותו הרבה על משמעות החיים ולכן השתדל לחיות ולהתייחס לכל יום כאל יומו האחרון- ככה זה שאתה מתייתם בגיל צעיר וגם מאבד בטרם עת בנסיבות שונות שמונה מתוך שלוש עשר ילדיך. בגיל 40 כבש את פסגת העולם ובכל זאת כוח השלטון לא השחית אותו, ההפך, נדמה שהקיסרות רק העמידה מולו אתגר גדול יותר למלא אחר תפקידו כאדם ופילוסוף. מבחינתו תפקיד הקיסר היה מועקה- מטלה שעליו היה למלא בזמנו הפנוי. השלטון היה סמל לנהנתנות, שחיתות והרס הנשמה.

מההתחלה הוא לא ניסה להתחנף לתושבי רומא- מיד כשנכס לתפקיד, בצעד לא פופולארי, הפסיק את קרבות הראווה בקולוסאום, סגר את זירות הלחימה האחרות שהיו פזורות ברחבי האימפריה והוציא את הגלדיאטורים גמלאות. הוא לא חיפש לקדם מקורבים אלא דווקא את המוכשרים והמתאימים לתפקידם, הוא כיבד את הסנאט ומעולם בימי כהונתנו לא הוצא להורג בפקודתו אף סנאטור – תחביב ידוע בקרב קיסרים קודמים.

הוא הטיף לאהבת האדם והרמוניה בין האנשים וממש סלד משפיכות דמים. במונחים של היום הוא היה מקוטלג כשמאלני, פציפיסט, הומאני- יפה נפש אבל ממש לא פוליטיקאי- בערך כמו יוסי ביילין רק עם יכולת להנהיג.

למרות דיבורי האחווה והשלום, בזמנו נאלצה האימפריה להתמודד עם מלחמות קשות בכל החזיתות מה שאילץ את מרכוס לנטוש את משפחתו לעיתים תכופות ולצאת לזירות הקרב השונות. מתוך 19 שנים בהן שלט על רומא 17 שנים מתוכן העביר עם בלחימה , רובן בשטח עם חייליו. פרקי הזמן הארוכים שהעביר הרחק מביתו, רק חיזקו את מעמדו ,אמונתו ויישום הסטואה בחייו ואנשיו. אבל בקצה הפירמידה הבדידות שולטת והיא ליוותה אותו בחייו ממש עד מותו.

הוא נפטר בשדה הקרב בגלל מחלת אבעבועות שחורות- אותה מחלה קטלנית שאחראית על קריסתן של לפחות שלוש אימפריות גדולות בספרי ההיסטוריה ובמקרה של רומא , לפחות למותם של שבעה מיליון חיילים ובראשם הקיסר האהוב .

את יום מותו מתקרב הוא כבר הרגיש ולכן כינס את חבריו לשיחת פרידה אחרונה שנסבה ,איך לא, סביב פילוסופיה. הוא דיבר בשארית כוחותיו בשלווה ובשמחה האופיינית לו, כשהנוכחים בחדר התקשו להסתיר את הדמעות. כשהלכו, נשאר במיטתו לבד, כיסה את פניו בסדין, כמי שידע שזוהי שעתו האחרונה והלך לישון. בבוקר מצאו אותו ללא רוח חיים.

מרכוס לא הניח למקריות לשלוט, הוא ידע שלהיסטוריה יש נטייה לעוות את המציאות כפי שהייתה באמת. בעשור האחרון לחייו הוא כתב לעצמו יומן אישי כאחרון המתבגרים. כל בוקר היה מקדיש זמן לכתיבה וכפי שבטח כבר הבנתם הוא בשמחה פינה לזה לא מעט זמן. הכתיבה שלו הייתה מעין שיחה שלו עם עצמו בה הוא פרש את רעיונותיו ותפיסותיו. לימים יצאו כתביו כספר הנקרא "הרהורים" THE MEDITATIONS . עד היום זהו אחד הספרים הפופולאריים ביותר בעולם. אמנם הוא נכתב לפני קרוב לאלפיים שנה אבל העותק הראשון יצא ב-1558 ומאז נמכרו מיליוני עותקים, שהמקורי אגב נמצא עד היום בארכיון הוותיקן.

מה שמדהים בספר היא העובדה שהדברים לא נכתבו על מנת להתפרסם ובטח שלא בכדי לזכות בגלי הערצה. הם לא כוונו לאיש מלבד מרכוס עצמו. בעיניו זו הייתה ביקורת עצמית ונקודת מבט אמיצה, כנה וצנועה על חייו, כלי ביטוי לשחרור מחשבותיו. הדרך שבה הוא הביא את עצמו לשיפור עצמי, לעידוד רוחו והשראה להמשך הדרך.

מנהיג העולם החופשי כותב מדריך לשיפור עצמי, מעיין חוברת הדרכה לחיים מאוזנים, שלווים וערכיים יותר. נשמע יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. אם ג'ורג' בוש למשל היה כותב את הרהורי ליבו קרוב לוודאי שזה היה יותר מדי טוב אפילו בשביל להיות מסחרי –גם אופרה ווינפרי לא הייתה מצליחה למכור עותק.

הרהוריו של מרכוס מהדהדים בראשם של מיליונים לאורך השנים. זכרו נשמר לאורך מאות שנים והשפעתו על כמה מבולטי הפילוסופים כמו גתה, קאנט וניטשה הגרמניים וולטר הצרפתי הורגשה היטב.

חובת האדם על פי מרכוס הייתה לכבוש את היצר, לשאת את הסבל באומץ , להרבות בחסד, לנהוג בסלחנות

ולהישאר אמיתיים- כל כך הרבה אופטימיות ונאיביות מרוכזים באדם אחד עד שההבדלים מטשטשים.

הספר מדהים וסוחף לקריאה- הכתיבה היא פשוטה אך בעלת עומק, כמעט ברורה מאליה אך נוקבת, מלאה בעצות שימושיות ותמרורי אזהרה. המשפט הבא מראה על האופן שבו התייחס לחובותיו עד היום האחרון:

"שים לב שלא 'תתקסר', כי הדבר קורה, הישאר פשוט, טוב, נקי-כפיים, אציל, צנוע, אמיץ במילוי חובתך. היאבק, כדי שתישאר כזה."

מבחינתו הדברים מחולקים לשניים: אלו שתלויים בנו ואלו שלא. מה שתלוי בנו הוא המחשבה, הבחירה, התשוקה והסלידה , כל השאר זה בזבוז זמן וכסף. ללא ספק מדובר באיש בעל שיעור קומה נדיר ועוף מוזר בשמי בעולם.

אז מה אם היום אפשר לאכול טוסט עם גבינה צהובה מותכת בזמן שאתה כותב על נסיעת מבחן בלמבורגיני כשברקע יש שידור חי באמצע הלילה של משחק אן.בי.אי? העולם ובמיוחד בני האדם השתנו מעט מאוד. בדיוק כמו עכשיו גם אז אנשים היו צמאים למעט וודאות ואופטימיות שתחזיר להם תקווה לחייהם האפרוריים ומלאי התהפוכות – הם פנו למיסטיקה, מאגיה ואסטרולוגיה. זוהי בדיוק הקרקע הפורייה שהסטואה צמחה עליה ובצורה כל כך מרהיבה. מזכיר את התקופה שלנו?

עברו מאז אלפיים שנה. אחרי שלחמנו ועדיין נלחמים כמעט את אותן המלחמות, חיים את אותם חיים במעגלים קטנים או גדולים נדמה שלא יהיה זמן טוב יותר מאשר שההיסטוריה תחזור על עצמה שנית עכשיו. אולי רק אם שינוי קטן כי הגיע הזמן שננסה משהו חדש- מה דעתכם על מישהי בעלת שיעור קומה כמוהו שתיקח אותנו קדימה?