שבת בבוקר יום יפה

דני דויטש

מגזין הורים וילדים

אני מספר אישי 25042009 קצין בצבא הורים לילדים ( צה"ל) מוותר בזאת על זכיותיי הבסיסיות לשעות ת"ש וימי מנוחה ומצהיר בזאת על הגדרת השבתות מעתה ועד עולם ( הנראה לעין) כעל נופש מבצעי פעיל.

בסופו של דבר אני חושב שאני אבא די טוב ולכן השורות הבאות אינן מעידות על הכלל ובכל זאת אני כותב מנקודת המבט הגברית שמחפשת בשנים האחרונות לעצב את זהותה המתחדשת. (או לפחות להכין אותך- גבר נטול שמצפה )

בחיים הקודמים שלי, סוף השבוע היה הבריחה מהמציאות הסיזיפית- כמעט שנתיים חלפו והיום כבר כולם יודעים מסביב שהכול התהפך. מעתה, אבות לעתיד, שננו את הסיסמא: לכל שבוע יש סוף שבוע.

להלן תמצית השבת האחרונה, זאת שלא ירד בה גשם:

בני הקטן מתעורר לו לאיטו בסביבות השעה תשע וחצי, הבית כבר מתמלא בריח הפנקייק שאישתי היקרה הכינה. אני מסתובב כאריה בסוואנה כשעיתוני יום שישי תחובים מתחת לבית השחי. אספרסו קצר, התארגנות זריזה ויוצאים לארוחת צהריים עם המשפחה. אחר כך שנת צהריים ובבית דממה. בערב החתלות ,מקלחות והשכבות ( גם עם ילד אחד עדיין מדברים בלשון רבים- ישנו, התלכלכנו עשינו קקי...)

קאט. בחזרה למציאות:

רבע לפני שש בבוקר אני קופץ מהמיטה, כל הניסיונות שלי להחשיך את הבית עולים בתוהו, הבחור הקטן דרוך בלול, היא ממלמלת משהו מהסדינים: שידוע לכל אחד, ששבת זה תורו של הגבר להתעסק עם הזאטוטים. אני כבר למוד ניסיון ואפילו לא מנסה להתעמר בהערה המחוזית שלה. התארגנות מנהלית של חצי שעה ויוצאים לטיול אינסופי ברחוב. קר וכל הגברים מסביבי עם עיניים טרוטות וסימן שאלה ענקי של ועדת חקירה מעל הראש- איך? למה? מתי זה קרה? מי אשם?

אנחנו מהנהנים אחד לשני בכניעה ונוהמים חרישית סוג של בוקר טוב. מפנים מבט זועם שמהול בקנאה שמהולה ברחמים על אותם אבות ערניים שמנסים לייעל את הזמן ולרוץ תוך כדי שהם משנעים עולל בטיולון תלת אופן. אלוהים לאן הגענו...

בשנים האחרונות, מאז המפכה הפמיניסטית הן עובדות יותר, מנהלות קריירה , משק בית ואותנו במקביל ( הן עושות את זה לא רע) אבל הסימן העיקרי לשינוי מגיע ממש כמו המפכה במצרים -דרך הצבא.

בין שריפת החזיות שלהן אנחנו עלינו בחזרה על המדים וחזרנו לספור שעות בשבת שפעם הייתה קודש הקודשים של כדורגל, בטלה וההאבסה והיום היא שמירה בבונקר לכל דבר.

אתה מעביר שעות, מחשב החזרי משכנתא, מחפש חברים בפייסבוק, ורק מחכה להחלפה, שאינך יודע מתי היא תגיע וגרוע מכך, אינך יודע להעריך באמת את היחס בין הזמן שהשקעת ברונדלים בשדרה לבין הזכות לשוב הביתה ולהצהיר כי סיימת משמרת ועכשיו הגיע תורה. ליתר ביטחון אתה מושך עוד סיבוב כדי לפחות לזכות בנקודות זמן שהיא מתקתקת את עצמה בבית כשאתה נראה בתשע בבוקר כמו עבד נרצע שקיבל בתמורה את הזכות לנשנש קרקר וביסקוויט מצופה שנפל על הרצפה (אבל אף אחד לא ראה)

ואז החל לרדת גשם... וטיפות המים ניתזות עלייך כמו תרמילים, ויגון קודר נופל על פניך. אתה חוזר הביתה מובס. מלווה במבטי ביקורת ממנה על כך שלא הספקת לפרוק מעל הקטנצ'יק את מצבורי האנרגיה ועתה נגזר עלייך לבדר אותו בין ארבע קירות כשמבחינתך יש רק את נשק יום הדין בדמותם של יובל המוגדל או רינת עם הקול שלא נגמר. זוהי תחמושת ששמרת לרגעים קשים יותר אבל אין ברירה.

ולפתע כמו איזה שד מתגנב לו קול חלוש שנהיה תקיף בהדרגה ששואל: אבל רגע גבר, מה איתך? מה עם שבת המנוחה ? בטרם הספקת להשיב היא מיירטת את הקולות הפנימיים שלך ונחלצת לעזרתך בהצעה שאולי תעלו לשכנים לשחק. ברגע הזה מנגנוני הבריחה המפורסמים שצרובים היטב בדנ"א הגברי נכנסים להילוך גבוה והרצון שלך לרתום את הילד לפעילות שמעניינת אותך גובר על הכל:

לראות כדורגל הופכת להיות חוויה חינוכית, נסיעה על אופניים בגשם זה ספורט מגבש, בהמבורגר יש חלבונים ולכל משאלה תירוץ. אז מה עם מבול בחוץ.

רק אחרי שהשכבנו לישון בצהריים, לקראת הערב, שמקדים לבוא משהו מתרכך לאיזו שעה קסומה של רגיעה ואחווה משפחתית חסרת תחליף. אם נמשיך בתיאור הסכמטי אז כנראה שזו דרכו של אלוהים לחלק עוגיות וצ'ופרים כדי שהמחשבה להרחיב את המשפחה תראה קוסמת בעינייך. בעתיד.

במבט לאחור לא הספקת כלום מהשבת הזו: לא טיול, בקושי חצי ביקור ואולי עמוד בספר.

ואני נשמע לעצמי נורא, בשביל זה הקמתי משפחה? בשביל לחכות שיגיע יום ראשון ואחזור לעבודה? ואז מגיעים רגשות אשמה (תכיר, גם זו חלק מהגבריות החדשה) שאולי אני לא מעניק לו את הזמן הדרוש.

אין מה לעשות, במשוואה הזו אתה חייב לוותר ולהתפשר כי הגבר החדש הוא לא רק דמות אב- מודל לחיקוי אלא יישות פעילה שמתלכלכת בבוץ. אבל, אצלי, אני מצטער, זה לא בא בטבעיות. זה הילד שבי שרוצה את החופש שלו ומקנא בילד האמיתי שנמצא לידי.

כמעט שנתיים חלפו מאז התגייסתי בהתנדבות ובבחירה מלאה לצה"ל ( ראשי תיבות: צריך הפסקה לפעמים), ואני חייב להודות שהעובדה שהזמן עובר כל כך מהר מעידה על כך שהילד שלי והילד שבתוכי בסוף לומדים להסתדר.