קינג קונג

דני דויטש

מגזין mantalk, גלובס

קינג קונג

הטור הזה שאתם קוראים מדי פעם, אם הצלחתם להגיע לחלק הזה של העיתון , עוסק במדע ופילוסופיה

אין לי כוונה להתנצל על שאלות ברומו של עולם- בכל זאת, להיות חזאי זו עבודה שבהחלט מעוררת בך את הצורך להסתכל מדי פעם לשמיים ולתהות. לא מעט זמן מוקדש להגשת מילים יפות על נייר כרומו אלא שלפעמים זו כמעט משימה בלתי אפשרית לספר על דברים גדולים שכאלה בכל כך מעט מילים. אבל היי, אצלנו בערוץ 2 המציאו את השטחיות לא? מהצד השני קשה שלא לחשוב ששניים מתוך שלושה קוראים ממש ברגע הזה מעלעלים במגזין רגע לפני שהם מורידים באסלה את יציקת הבוקר שלהם. לזה קוראים מאיפה שאני בא- תיקו. אז בואו נתחיל.

כבר הרבה זמן שעלייתה של סין כמעצמה העולמית הבאה מסקרנת אותי . השינויים האחרונים בכלכלת העולם הם רק עוד תירוץ כדי לבחון את הענק הסיני.

כמו הגלים שמגיעים אלינו לאחר מסע ארוך של כמה ימים בים גם סין לא ממש החלה את צעדיה בעולם כגלי צונאמי ענקיים. סין שלפני כמה אלפי שנים הייתה יותר קרובה להיראות כמו אסופה של מחוזות שנלחמו אחת בשני מדי כמה מאות שנים והחיים הכפריים התנהלו במעיין מחזוריות שהחלה תמיד בכאוס מוחלט ואנרכיסטי ואז שיקום- וחזרה לנורמה עד שיום אחד נפסק המעגל ומשהו השתנה אצלם.

המפתח לשינוי נעוץ אצל זקן סיני חכם . זה רק נשמע כמו התחלה של סיפור עם מיתולוגי כשבסופו מוסר השכל חינוכי בסופו.

לאו- דזה היה האיש שהעניק את הכנפיים לדרקון הסיני על אף שכבר בימיו סין הייתה מעצמה לא קטנה ( וגם אז, כמו היום הסינים ראו את עצמם כמרכז העולם). מדובר בדמות אפרוריות למדי כלפי חוץ, שהיה אחראי על הארכיון הסיני הלאומי ועוד בחייו הפך לאגדה ( ומכאן שמו, בתרגום חופשי: המורה הזקן- החכם). עד היום הוא דמות נצחית בתרבות הסינית, יש כאלו הטוענים שהוא בכלל לא היה קיים באמת . אבל זהו האיש שהביא לסינים את ה"דאו" ( המכונה גם ה"טאו)- "הדרך"

לאו דזה עסק לא מעט בהתבוננות בטבע ומשם שאב את הבנתו לעולם מתוך עיקרון-על: שבני האדם בעלי רצון חופשי ומתוך שהוא דוגל באי -עשייה כי ממש כמו בטבע הדברים נעשים מאליהם. לאו דזה הציע לחיות את החיים דרך הטבע, מתוך השתלבות הרמונית בעולם המושלם- הוא לא יודה בכך בפה מלא אבל כנראה שככה אלוהים התכוון לברוא את העולם אלא שאז הגיעו בני האדם וקלקלו לו את התוכניות.

השנה היא בערך 600 לפנה"ס ובעוד 50 שנה ייכנס לתמונה קונפוציוס מי שהיה לימים תלמידו של לאו דזה ובאופנים רבים ממשיך דרכו רק באופן קצת שונה. אם תרצו – לאו דזה הציע את ה"יין" וקונפוציוס את ה"יאנג"- ה"יין" וה"יאנג" כמו היום והלילה המשתלבים זה עם זה ומשלימים זה את זה. הפכים, אבל רק לכאורה.

קצת אחר כך, לפני 2500 שנים סין עדיין הייתה שקועה במלחמות בית שרק גרמו לאנרכיה מוחלטת. לקיסר צ'או נמאס והוא החליט למנות את קונפוציוס (שכבר כיהן אצלו כשר) להשליט קצת סדר באימפריה ולהפוך למחוקק הראשי. ומהי הדרך הטובה ביותר להסדיר את השלטון אם לא על ידי דת? השיטה הייתה פשוטה למדי, קונפוציוס עבר פחות או יותר מבית לבית ומכפר לכפר בכל המחוזות והחל ללמד את הסינים את תורתו וזה תפס. גם בימנו, כאשר הפילוסופיה הזו רק ממשיכה להתעדכן כל הזמן כי אפילו קונפוציוס לא יכול היה לתאר את העולם עם מנורת חשמל שלא נדבר על אינטרנט על-חוטי.

קונפוציוס ( שנקרא גם קונג- צה "מורה המלומד") העריץ את לאו-דזה והתייעץ בו לא מעט. לאו דזה האמין ש"הדרך" פתוחה לכולם והיא לא ניתנת להעברה על ידי שלטון קיסרי. בעולמו המושלם של לאו דזה אין שלטון ואין סמכות אלא יש זכות בחירה וחופשיות מוחלטת. כל שעל האדם לעשות הוא לחיות את בחייו בחוכמה והדברים יעשו מעצמם . אלו לא בדיוק מסוג האמירות שמקנות לך מקום בשולחן החגיגי ליד הקיסר בסעודת ראש השנה ולאו דזה החליט לפרוש מתפקידו האפרורי במרתפי הגנזך ולצאת למסע בהימלאיה. למרות חילוקי הדעות ,הקיסר באמת הכיר בחוכמתו המופלגת וציווה על כך שלאו- דזה, לפני עזיבתו יעלה על הכתב את חוכמת הטאו בשפה פשוטה (עד כמה שניתן – בכל זאת סינית עתיקה), כדי שיישאר משהו לדורות הבאים. במשך 81 התבודד לאו דזה בכפר קטן ( איכשהו לכתוב בכפר קטן נשמע הרבה יותר רומנטי מסתם לכתוב) ישב וכתב כל יום במחברתו עד שסיים ופרש למותו. עד היום ספר ה"דאו דה ג'ינג" – (בתרגומו החופשי "ספר הדרך והסגולה") נחשב כספר "הזוהר" של הסינים בו רק חכמים אמיתיים יודעים להגות בו. זה גם הספר החשוב ביותר בטאואיזם שעם השנים הפכה לאחת משלוש הדתות בחשובות בסין יחד עם הבודהיזם וקונפוציוניזם .

יש קווים מקבלים בין הדתות המערביות ובמיוחד ביהדות לדתות המזרח אלא שהשוני הוא בכל זאת גדול. הטאואיזם , היא דת שמשאירה מקום רב לפרשנויות בעיקר מעצם העובדה ש"אלוהים" לא ממש מוגדר. (לא שעד היום הצליחו אחרחים להגדיר אותו) ומכאן שהיא גם דוגלת בחופש מוחלט.

בטאואיזם יש שני מצבים: "יש" או "אין", כלומר מה שקיים וניתן להגדרה הוא ה"יש" וכל מה שלא הוא "אין". את "הדאו" אפילו לא הגדירו "כאין" עד כדי כך הדברים מופשטים.

נחזור לקונפוציוס שמצידו נתן פרשנות הדוקה לדרך שעל פיה יש לחיות. אמנם אצל הסינים עד היום אין ממש הפרדה לחומרי ורוחני כמו במערב כי אצלם שניהם משתלבים זה עם זה ממש כמו בטבע. במפגש בין החומרי לרוחני נמצא האדם, שתמיד שואף לאזן בין שניהם,דרך האמצע. אבל אם נצטרך בכל זאת להיכנס להגדרות אז הטאואיזם היא הרוחנית -מה שניתן לכנות כמהות נשית ודרכו של קונופציוס היא הפרקטית- לשיטתו זו המהות הגברית.

קונפוציוס הוריד את האמונות הנשגבות והמילים הגבוהות לקרקע. הוא תרגם את החיים עצמם לעשייה מדויקת בעלת כללים ברורים וטקסיים. אין אירוע בחיי היום יום הפשוטים שלא היה מלווה באיזשהו אקט טקסי מאורגן בקפידה- מלידה ועד לוויה.

מבחינתו החזרתיות שבטקסים, המשמעת והדיוק שהם דורשים מטמיעים בדרך היעילה ביותר את העשייה בחינוך, בצבא ובממשל. אם חשבנו שאנחנו הישראלים עסוקים בלהיות ת׳כלס אצל הסינים המעשיות זו דת. לא סתם הם מפעל הייצור ההמוני הגדול בעולם. קונפוציוס הפך אותם למכונה.

ההשכלה הייתה אבן יסוד בתפיסתו . מיותר לציין, שכל אחד שמחשיב את עצמו לומד את תורתו וזה לא עניין פשוט –מעריכים כיום שיש חצי מיליון צירופי סימניות (כתב סיני ), וכל סימניה מרוכבת מחמישה עשר קווים. תעשו את החשבון בעצמכם, אבל בואו נסכים שגם ללמוד בעל פה עשירית ייחשב כהישג לא מבוטל. עד היום לספרים ולמילה הכתובה יש חיבה מיוחדת אתל הסינים אז מה הפלא שכמעט מיליארד סינים יודעים לקרוא ולכתוב וכמעט שלושה מיליון סינים בכל שנה מסיימים תואר אקדמאי.

קונפוציוס האמין בפיתוח האדם וטבעו הטוב . הוא הגדיר את האיש הנעלה כאיש רוח חכם או בקיצור "מעטנש". לא פחות חשוב מ"איך" עניין אותו גם ה"למה" . השילוב בין הסיבה לבין הדרך היה בלתי ניתן לעצירה . הוא גזר מערכת של חוקים והיררכיות שמטרתם העיקרית ליצור סדר ברור ובעיקר כבוד ונימוס אחד לשני. כבוד בין אדם לאדם, בין אדם למשפחתו בין האדם לקיסר ומכאן גם בין האדם למדינה. המבנה הזה קיים בסין גם ברגעים אלו ממש. קונפוציוס יצר מבנה כל כך מוגדר ויעיל (אך גם מגביל) חברה צייתנית בו לכל פרט יש תפקיד ברור בהיררכיה הביתית והמדינית. כל אחד יודע את מקומו ועושה הכול כדי לקיים את הסדר החברתי. קחו למשל את מבנה המשפחה: אב הבית הוא הראשון במעלה ומיד אחריו בנו הבכור ואחר כך שאר הבנים , אחריהם נמצאת האימא ובסדר יורד בנות המשפחה. לכל אחד מבני הבית הייתה אחריות ברורה על זה שמתחתיו. אגב, שוויון היה קיים רק בין ידידים אלא שגם פה לא באופן מלא. למי שהיה יותר כסף היה מזמין את השני לאוכל ולשתייה. בישראל, או שהיית מתרושש או שהיית נפטר מכל החבר'ה מהצבא ומחפש חברים חדשים. בעצם לאור המצב אולי עדיף בכלל שתחזור לצבא.

קונפוציוס האמין במחזוריות של הרס חורבן ולאחר מכן שיקום וצמיחה למשהו גבוה יותר, טוב יותר וחזק יותר. לא סתם האולימפיאדה הגיעה להם בעיתוי נכון. בבייג'ינג חשפה סין לעולם ואת המכונה המשומנת, שלרגעים זה נדמה היה כאילו הסינים חיכו אלפיים חמש מאות שנה כדי להתפוצץ בטקס פתיחה מופלא. מי שפתח טלוויזיה ב- 8.8.08 – יום שישי בשעה שמונה (שלוש בשעון ישראל) יודע שחזה בפגן הכוח הגדול והמרשים ביותר בעת הנוכחית. עוצמת התופים ניגנה בהרמוניה מושלמת . כל אחד מהנגנים היה שקוע בתוך עולמו אך ידע היטב את תפקידו בתוך הכלל. זו הייתה התגייסות כללית של אומה שלמה למען המדינה, למען הסמל והדרך. מפגן אדיר של אמונה ולהט.

זה היה ה-טקס, והסינים שמעריצים את הטקסיות הראו לעולם מהי משמעת, דיוק, התמדה ונחישות. על כל אלה חתום קונג ,שהאמין בדבקות במשימה ובכוח הרצון. כל מי שהיה באצטדיון " קן הציפור" ידע שאילו רצו בכך הסינים היו יכולים באותו רגע לכבוש את העולם מבלי להרים אבן.

כאלה הם הסינים: תרבות של אנשים חרוצים, שקדנים ומלומדים שכבר בשש תמצאו אותם בפארקים מתרגלים טאיי- צ'י וחיים לפי תורת הפאנג שוואי . למרות הכול, סין עדיין רחוקה מלהיות מדינה אידיאלית. דיכוי החופש , השימוש באלימות, היחס לטיבט ורמיסת זכויות האדם בהחלט מעוררים תהיות לגבי כוונותיהם. מה משמוכיח פעם אחרי פעם שעם כל הכוונות הטובות, במקום בו בני באדם מנסים ליישם תיאוריות נשגבות בדרך כלל משהו נוטה להשתבש. לך תסביר את זה למיסטיקנים הסינים.